רני חזון וייס, מנהלת תיכון שחרית ותיכון דרור ירושלים מבית האגודה לקידום החינוך היא זוכת פרס נשים ירושלמיות משפיעות של מכון קיברשטיין, לצד הפרופסור אליס שלו. הפרס הוענק לחזון וייס על תרומה לזירה הפמיניסטית ולחינוך המגדרי בירושלים.
רשת משפיעות ירושלמיות מבית מכון קיברשטיין היא מרחב שנועד להעצים את ההשפעה של נשים בכל תחומי החיים בעיר ולהגביר את הנוכחות והמנהיגות שלהן במוסדות ומרחבים משמעותיים בעיר.
החברות ברשת מגיעות מכל רחבי העיר וממגוון עשיר ורחב של תחומי ידע ועיסוק מקצועי, אך המשותף לכולן הוא השאיפה להפוך את העיר שלנו לטובה ובטוחה לנשים ולכלל התושבים, ולמודל של חיי יצירה ושותפות.
הנה הדברים שאמרה רני בטקס קבלת הפרס:
"עבורי זה סמלי שאנחנו נפגשות כאן הערב במעמד רב דורי שכזה כאן בירושלים לא רחוק מהמקום בו נפטרה סבתי, סבתא גבריאלה בליל הושענא רבה, ערב שמחת תורה.
אמנם הייתי ילדה כשהיא נפטרה אבל היינו מאוד קשורות. היא חיה בחיפה אבל מאוד אהבה את ירושלים עד כדי שאת הימים האחרונים שלה היא בלתה כאן בירושלים במלון ווינדמיל.
למעלה מ 25 שנים עברו מאז שסבתא גבריאלה נפטרה ואמא שלי נוהגת מאז לחלק את השקיות לילדות והילדים בשמחת תורה – לזכרה של סבתא גבריאלה ובהמשך גם לזכר הסבים והסבתא הנוספים שלי. מנהג משמח ואופטימי מבית אמא שיש לנו הזכות להמשיך בקהילה בה מצאנו בית כאן בירושלים.
מחר נחגוג יחד את שמחת תורה. השקיות כבר הגיעו והן מחכות לחלוקה. מעבר לתפקיד שבחלוקת השקיות, שמחת תורה, הפך עבורי מחג מנוכר ובלתי נסבל לחגיגה של ממש. חג של גאולה.
היום בו זכיתי לעלות לתורה זכור לי היטב, כאב הבטן שליווה את הפעם הראשונה וממשיך ללוות בצעדים נוספים. הקרבה לתורה, הנגיעה בה והידיעה שהתורה היא גם שלי ושאני לא רק אורחת. בד בבד החשש והחרדה.
ויותר מהכל, מידי שנה המבט על מגוון הנשים ברצף הגילאים שמגיעות במיוחד כדי לעלות לכבודה של התורה ולהן זו פעם ראשונה. נערה בת מצווה ואישה בת 90. זו לצד זו עולות אחת אחרי השניה בפעם הראשונה.
בבת מצווה שלי סבתא רחל העניקה לי את השרשרת שאני עונדת יום יום וגם היום. על השרשרת מדליה עם פרפר והמילה אהבה. כאילו אמרה לי דרושה אהבה כדי לפרוח כמו פרפר. סימנה לי את הדרך. את החזון קיבלתי מבית אבא ועל כך תודה.
אני לא יודעת אם הסבתות שלנו דמיינו אבל אני יכולה לשתף בתהליך הצמיחה המשותף שעברנו כבנות בית לצד אמנו ואנחנו חלק משרשרת שהחובה שלנו להמשיך אותה על הצד הטוב ביותר.
ולנו יש תפקיד להמשיך לתת לילדות והילדים שלנו לגדול בשותפות ובטבעיות. בתחושת שייכות ובביטחון. לראות בתורה מקור כוח לתיקון ושהגיעה השעה לספר את ההרסטוריה גם בניצחונות וגם בשלבים שבדרך. מה שלילדות והילדים שלנו הוא ברור וטבעי כאן בירושלים ובכלל, הוא עוד מאבק ודרך אותה סללו ועוד סוללות אמותינו לאורך הדורות במגוון התחומים, הקהילות והמקומות.
פרופסור אליס שלוי היקרה. לכבוד ולזכות לכולנו לעמוד לצידך ביום המיוחד הזה. את מורת דרך לרבות מאיתנו.
הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בסמינר הקיבוצים. את נענית מיד לבקשה להיפגש איתך עם חברתי דפנה אצלך בבית בבית הכרם. המפגש המיוחד פתח עבורי עולם שלם של חינוך, פמיניזם, יהדות חברתית. ממך למדתי קודם כל להגיד כן. כמה חשוב שנגיד כן. זה פותח את הלב וחוזר אלינו בחזרה. זכורים לי במיוחד הדברים שאמרת בחגיגת הפדלחושיות שיזמה בזמנו חכ רחל עזריה שותפה וחברה יקרה. שנביט סביבנו ונוודא שיש מקום לכולן מסביב המעגל, מכל הזרמים והעמים.
אני נרגשת ומלאת הכרת הטוב בבחירה של קרן קיברשטיין לייצר רשת של נשים ולשים על השולחן דווקא את החינוך שהוא הבסיס ליצירת חברה שווה מגיל כמה שיותר צעיר. בכל זאת – גדלתי בבית עם אמא גננת. ההכרה בעשיה והחגיגה המשותפת כאן היא מרגשת והיא שייכת לנו – לכל אחת ואחת. תודה לועדת הפרס על הבחירה.
כשהקמנו את שחרית בחרנו להקים תיכון ממלכתי דתי עם כיתות נפרדות ומרחבים משותפים. להכיר בצורך של כל אחד מהמינים להתפתח בעצמו עם עצמו אבל גם בחשיבות של המפגש המשותף. בעולם חברתי חשובה השותפות של גברים ונשים וחשוב החינוך לנערות והנערים לשוויון מגדרי וליחד תוך שימת דגש לצרכים של כל אחד מהם.
זו זכות לחיות בדור של גאולה ולצד זאת יודעת שיש עוד מקומות רבים שבהם שוויון אינו ברור מאליו ושיש לנו עוד הרבה עבודה לפנינו אבל כשאני מביטה סביבי אני חושבת על כל המורות והשותפות לדרך, גם על המאבקים אבל גם על הניצחונות וזה מרגש. הערב הוא הזדמנות לחגוג.
המורה המשוררת דליה קווה כתבה את השיר המקסים
שורת נשים שקטה
כְּמוֹ בָּבּוּשְקָה רוּסִית
בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה
מְקֻפָּלוֹת בִּי
אִמִּי וְסָבָתִי
וְאֵם אִמָּה
וְסָבָתָהּ
וְכָל הַדוֹרוֹת,
שוּרַת נָשִים שְקֵטָה
כְּמוֹ שֹדֵרָה שֶל כֹּחַ
בהכרה בזכות ולצידה בחובה לשים לב, לפעול, להשמיע קול ולאו שווקא בשקט אבל כן יחד כמו שדרה של כח, עבור מי שעוד לא יכולות ובהודיה לכל מי שפעלו כדי שאנחנו נוכל ונזכה עוד בחיינו.
באחריות חינוכית להמשיך את הדרך ובהכרת הטוב גדולה לדורות של נשים, לאלו שלפני ולאלו שמאחורי הקלעים, לסוללות הדרך.
זכינו לחיות בירושלים עיר של חיבורים, של יזמות ושל פריצת דרך. עיר של מסורת וחידושים שממנה יוצאת התורה לעוד מקומות בארץ בתחומים רבים בהקשרים פמיניסטיים ולא עלינו המלאכה לגמור ולא אנחנו בנות חורין להבטל ממנה.
ביחד ימשיך להיות לנו הכוח. בפרגון. בשמחה. זכיתי במשפחה תומכת ועל כך תודה גדולה.
שירבו החגיגות המשותפות ושנמשיך לעשות פה עולם טוב יותר יחד".
